נעים להכיר

 

נעים מאד! אני הילה :)

 

כששואלים אותי מה אני עושה בחיים, אני אומרת שאני אמא ואחר כך מסבירה שאני גם כותבת וגם מתנדבת קהילתית בתחום התרבות והחינוך הבלתי פורמלי בפרברי וושינגטון די.סי, ושיש לי תואר ראשון בפרסום ושיווק ותואר שני במדעי הדמוקרטיה, ושאני מכורה לאקטואליה וקריאה וטיולים. ופעם חברה אמרה לי שזה ממש מעניין שאני קודם כל ולפני הכל עונה 'אמא' ובאמת גרמה לי לחשוב. אז ככה. אני באמת מאמינה שהחיים הם שרשרת אירועים ושיעורים וחוויות, אבל אין רגע מכונן יותר בשרשרת אירועי החיים, מאשר ההורות. ומהיום בו הפכתי להיות אמא הכל יוצא כטיול כוכב מהנקודה המרכזית שנקראת בית. בית זה עוגן וחום וכוח וגם עייפות :) אבל זה חלק מכללי המשחק.

 

אז מעבר לאימהות אספר לכם קצת עליי:

​

נולדתי בעמק יזרעאל, בקיבוץ מגידו, וגדלתי באצבע הגליל, בקיבוץ דן. בכיתה ז' יצאנו עם משפחתי לשליחות בצ'ילה ושבתי לכיתה י"א ישירות לבית הספר האזורי עינות ירדן. כשאני מביטה אחורה לעבר שנות ילדותי ונעוריי נמתח על שפתיי חיוך נוסטלגי מתוק.

 

את האהבה העצומה לספרות רכשתי בשנים הללו. בקיבוץ הייתה לנו ספרנית ילדים מקסימה בשם לוקה, שהייתה מלטפת את הספרים תוך כדי אחיזתה בהם, בזמן שהייתה מספרת לנו על מה הם ומצרפת אותם לערמה השבועית העומדת על שולחנה. לאחר מכן, בצ'ילה, הייתה לי מורה לספרות שהתחברתי אליה מאד. בזכותה הצלחתי אפילו להנות מהאודיסאה והאיליאדה. מלבה קראו לה. בנה נעלם כמה שנים לפני שהכרתי אותה במהלך ההפיכה הצבאית בצ'ילה. את סיפוריי הראשונים כתבתי עליו. היא לא ממש דיברה עליו הרבה. חששה. אבל אני דמיינתי בין המילים. כששבנו ארצה, במוסד (החינוכי, לא "ההוא"...ככה קראו לבית הספר האזורי אצלנו :)) הייתה לנו מורה לספרות מקסימה בשם אסתי שושן, שדרכה נשאבתי לניתוח טקסטים על רבדיו השונים. הייתה זו כמו יציאה לטיול בגן קסום. הקסם המשיך גם עם במבי ברק, שהייתה מורתי במסלול של ספרות מורחב. עם במבי הכרתי את עגנון והתאהבתי. והאהבה הזו נשארה לנצח.

 

מעבר לספרות אני מאוהבת ביצירה המדהימה הזו שנקראת 'טבע'. המדבר מעורר בי השראה על כל גווניה ותחושה אינסופית, ומקור מים, אם זה ים או אגם או אפילו נחל, משרה בי רוגע ואיזון, וכשקצת עצוב לי, אין כמו הליכה ביער כדי להשתחרר. ומודה, אני ילדת פרברים ושדות, העיר קשה לי.

 

את אישי הכרתי בצ'ילה. שני זרים במדינה לא שלנו, בה הקמנו משפחה ובית. לצ'ילה הגעתי לסיבוב שני כסטודנטית לתואר ראשון, ולאחר החתונה שבתי לשם לסיבוב שלישי. בערב לפני שהתחתנו, חברה של חמותי הרימה כוסית עבורנו ואיחלה שלעד נהיה "אזרחי היקום" וגלגלנו עיניים. היום, 20 שנה לאחר מכן, 12 בתים ו-3 יבשות, חיים המתרכזים בפרברי וושינגטון די.סי, אך עם חבל הטבור מחובר חזק לארץ, אני מצטטת אותה רבות ומודה לה על מילותיה. אני מאמינה בנפש החופשייה ללא גבולות, ובו בזמן בחיבור החזק והעמוק לשורשים.

 

יש לנו שלושה ילדים מקסימים. כל אחד עולם ומלואו. מי חשב שהלב יכול להתרחב ולאהוב כל כך. שלושתם נולדו פגים. שבוע 23, שבוע 32 ושבוע 28. וכל אחד זה סיפור בפני עצמו. הורות לפגים זו הורות שונה ומיוחדת וההורות הזו הובילה אותי למקומות חדשים ומרתקים. מאחור נשארו משרדי הפרסום ושנים של עבודה מעניינת בשגרירות ישראל, ונפתח צוהר לעשייה בתחום אחר. וכך הוקמה לה עמותה לתמיכה במשפחות לפגים והן מכון כושר לילדים, הראשון מסוגו בצ'ילה.   

 

אני ילדה של חלומות. יש לי חלומות בשפע. אני גם מאמינה שחלומות זה מזון אנרגיה לעשייה. אצטרך כנראה עוד חיים שלמים כדי להגשים את כל מה שאני רוצה לעשות וליצור .

 

תמיד רציתי להיות קרימינולוגית, ואף התחלתי את הדרך הזו, אך דברים השתנו ומצאתי את עצמי בשבילים אחרים. גם נירולוגיה מרתקת אותי. מאד. ועיתונאות. ומשפט. ובכלל, לשחות במי החיים עם ידע בשריונך זו מתנה.

ויתכן שבגלל זה גם הכתיבה שלי עוסקת בחיים האמיתיים. כותבת את סיפורי החיים. מאחורי כל אדם מסתתר סיפור מרתק. צריך רק להתבונן ולהקשיב והכל שם. אם רק עושים זום-אוט מגלים שהחיים האלו הם פסטיבל קולנוע אחד גדול, שזכינו להשתתף בו.

 

וכנראה זו גם הסיבה שהספר שנמצא אצלי בראש ובלב כל יום מאז שקראתי אותו לפני כמה שנים, זה "השתיקות" של יובל ירח. האמיתי והאותנטי מטלטל וחודר עמוק ושם נשאר. לתמיד.

 

את ספר הביכורים שלי "זר לא יבין" התחלתי לכתוב לפני שנים. הרבה שנים. הרבה נכתב בראש בזמן המקלחת ובנהיגה. שם אני כותבת הכי הרבה. אחר כך מעבירה למחשב. הספר נכתב בהשראת החיים. החיים של אבא שלי כמי שנולד לפליטי מלחמת העולם השנייה, כעולה חדש שהגיע ארצה מתוך אידיאולוגיה והגשמה, כחייל ישראלי שנפל בשבי במלחמת יום הכיפורים, כאיש, אב, וסב שחי ומתמודד יום יום עם צל המלחמה והפוסט-טראומה שמתלווה אליה. והחיים שלי כילדה, נערה ואישה שחייה עם זליגת הפוסט-טראומה של המלחמה והשבי, עם הצורך העז לפצות, למלא את מה שחיסרה המלחמה, לתקן את המעוות.

 

וזה אולי המקום לשתף, שמעבר להיותי אמא, אישה, כותבת, מתנדבת, הנושאת בתרמילה תארים וניסיון חיים ותעסוקתי מגוון, אני גם אחות ובת, כי מעבר לאהבה החזקה, בכל בית מיוחד ישנו קשר וחיבור ייחודי והדדי שזר יתקשה להבין.